אחד ממקצועות האתלטיקה "הקלאסיים" ביותר הוא קפיצה לרוחק. מדובר בענף וותיק ומכובד עם שורשים עוד מימי יוון העתיקה. במאמר הבא נציג כמה עובדות מעניינות שכדאי לדעת על קפיצה לרוחק.
קופצים לרוחק בחמישה שלבים
קפיצה לרוחק נחשבת למקצוע ספורטיבי המשתייך לתחום האתלטיקה הקלה. בשונה ממקצועות ספורטיביים אחרים אך בדומה לתחומים נוספים מעולמות האתלטיקה, קפיצה לרוחק מתקיימת בעיקר במישור המקצועי ועם מעט השתתפות עצמאית של חובבים. הסיבות לכך מגוונות וביניהן ניתן לציין את היעדר הנגישות (אין הרבה מתקני קפיצה לרוחק זמינים לקהל הרחב) ואת הצורך ביכולת אתלטית גבוהה על מנת לשגשג בענף זה, הכוללת יכולת ניתור, כוח מתפרץ ועוד.
על אף שקפיצה לרוחק עשויה להיתפס כפעולה בסיסית למדי (כולנו יודעים פחות או יותר איך לעשות זאת ממשחק הילדות "שלושה מקלות") למעשה היא מכילה בתוכה לא פחות מחמישה שלבים מובחנים. קפיצה לרוחק היא אם כן לא רק קפיצה בלבד.
השלב הראשון הוא כמובן הריצה אל נקודת הזינוק – קרש הקפיצה. ריצה זאת צריכה להיות מהירה יחסית ומתוזמנת היטב כך שהקופץ יתחיל את הזינוק שלו בדיוק מהנקודה האופטימלית: לא רחוק מדי על מנת שלא לפגוע בתוצאה, ובעיקר לא אחרי קו הזינוק על מנת שלא להיפסל.
הריצה מסתיימת בדחיפה חזקה של הרגליים כלפי מעלה אשר מהווה את השלב השני בקפיצה. אפשר לראות את הדחיפה הזאת גם כ"ניסיון" לדחוק את האדמה כפלי מטה ובכך להשיג ניתור משמעותי. השלב העוקב הוא המשך הניתור לרוחק. בשלב זה מניף הקופץ את ידיו וגופו כלפי מעלה. כאשר קופצים מקצועיים עושים זאת אפשר לדמיין כאילו הם ממש הולכים באוויר.
זה מביא אותנו אל השלב הרביעי שנקרא השהיית הנחיתה. שלב זה מתבצע על ידי שמירה מבוקרת של מרכז הכובד של הגוף. הקוראים בעלי הדמיון המפותח יכולים להקביל שלב זה לדמויות המצוירות מסרטי הטלוויזיה שממשיכות לרוץ גם אחרי שעוברות את הצוק, עד שהן מודעות לכך שהן באוויר.
שלב חמישי ואחרון הוא כמובן שלב הנחיתה. בשלב זה המטרה היא להגיע כמה שיותר רחוק ולכן נחיתה טובה תתבצע במנח גוף מכופף ופרוש רחוק כמה שניתן.
עוד על התחרות
לתחרות הקפיצה לרוחק היסטוריה מפוארת מאוד. עם זאת לא הרבה השתנה באופן בו היא מתקיימת מאז ימי יוון העתיקה. בעיקרון כללי הקפיצה בסיסיים למדי וניתן בקלות להבין אותם.
מטרת הקופץ היא כמובן להגיע כמה שיותר רחוק לפי המדידה. המדידה נקבעת על פי החלק האחורי ביותר של גוף הקופץ אשר פוגע בקרקע. מסיבה זאת חשוב לפרוש את הגוף קדימה בעת הנחיתה (חשבו על קופץ שידיו מוטלות אחורה בעת הנחיתה ובכך מחבל לעצמו באופן משמעותי בתוצאה).
חוק משמעותי נוסף שכבר הזכרנו נוגע לנקודת הזינוק. נקודת הזינוק מוגדרת היטב עם קרש קפיצה ברור שמסמן את מקום הזינוק ההתחלתי. כל זינוק שמתבצע מעבר לקרש מביא לפסילה אוטומטית. זהו אולי החלק המחושב ביותר בתהליך הקפיצה מכיוון שהוא מצריך תזמון גבוה תוך כדי פעולת הריצה המהירה.
על אף הכללים הפשוטים מעניין לדעת שלכל קופץ מקצועי יש את הסגנון האישי שלו ואת האסטרטגיה הספציפית אותה הוא מגבש בעת הקפיצה. אסטרטגיה זאת מביאה כמובן לידי מקסום את כל יכולותיו האישיות של הספורטאי בתחום.
הקפיצה הגדולה
כאמור, קפיצה לרוחק נחשבת חלק אינהרנטי מהמסורת האולימפית עוד מימי קדם. בהתאם לכך הענף נמצא איתנו עוד מהמשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים שהתקיימו בשנת 1896 באתונה. עם זאת המקצה לנשים נפתח למעלה מחמישים שנה מאוחר יותר, עם ייצוג ראשו באולימפיאדת לונדון 1948.
אחד הקופצים המפורסמים ביותר היסטוריה הוא האתלט האמריקאי ג'סי אוונס ששבר בזמנו את השיא העולמי והיה הראשון לקפוץ מרחק שעלה על שמונה מטרים. נוסף על הישג מדהים זה (שהצליח להשתמר במשך 25 שנה) אוונס היה ספורטאי מעוטר עם מדליות זהב אולימפיות נוספות בריצת 100 מטר, ריצת 200 מטר ומרוץ שליחים 100X4 מטר.
כיום השיא העולמי לגברים עומד על 8.95 מטרים והמחזיק בו הוא מייק פאוול האמריקאי שקבע אותו בשנת 1991. הקופצת הטובה ביותר בכל הזמנים היא גלינה צ'יסטיאקובה מברית המועצות שקבעה את השיא של 7.52 מטרים בשנת 1988.
