"יש אנשים שמטפסים על הרים", כמאמר המשורר ויש כאלה שרצים על הרים.
מסתבר שיש ספורט כזה, מרוץ הרים (או 'ריצת שטח') זה לא טיפוס הרים במובן הסטנדרטי, אלא מרוץ הרים פשוטו כמשמעו- ריצה על שטח הררי. מסתבר שהענף הזה מוכר בארץ ושיש אפילו בית ספר לריצת הרים בישראל, ויותר מאחד כזה.
אז מה זה בעצם 'ריצת שטח'? זה ענף ספורט שמבוסס על ריצה באזורי חוץ: בטבע, בהרים, בתנאים של 'שטח', לא על שבילים מסודרים, לא על מדרכות סטריליות או מגרשים מסודרים, אלא על מה שהטבע מאפשר לרוץ 'עליו': לרוץ בתוך הנוף, בארץ או בחו"ל, לשלב טיול עם פעילות ספורטיבית, ליהנות ממסע פיזי, נפשי ואנתרופולוגי, לצאת מאזור הנוחות אל אזורי האתגר.
4000 מטרים מעל לפני הים – אל תנסו את זה בבית
יש למשל, טיולים שמהותם ספורט ריצת הרים/ריצת שטח באזור הרי האטלס. טיול ריצה מסוג כזה הוא חוויה בפני עצמה: המשתתפים כמובן עוברים אימוני הכנה ארוכים לפני היציאה לטיול מסוג כזה, ורק כשהגוף בשל לאתגר מזנקים בעלייה.
בספורט הזה אף אחד לא לבד: יש 'משוגעים לדבר' – זה אומר שברוב המקרים יוצאים למסע כזה בקבוצה, מספר אנשים שגם הם עוסקים בריצות שטח/ריצת הרים ושכבר עברו דרך ויודעים עם מה הם הולכים להתמודד. אחד מהרי האטלס, למשל, הוא הר 'טובאקל', שגובהו למעלה מ-4000 מטר (!) מסע טיפוס בריצה עליו יכול לקחת אפילו ארבעה ימים.
זה אומר שיש תכנית מסודרת לכל יום לכל שעה, תכנית של שעות הריצה ושעת המנוחה (נגיד מנוחה בתחנת הביניים, בגובה של 2000 מטר, במחצית הדרך) טיול ריצה מסוג כזה מפגיש את המשתתפים עם צורות חיים שונות במעלה ההרים, עם כפרים שבהם אוכלוסייה מקומית מרתקת עם מנהגים משלה ושפה משלה (וכושר-הישרדות נדיר משלה) מה שמייחד מסעות ריצה מהסוג הזה, הוא גם החוויה של להיות חלק מהנופים, לנוע בתוך הנוף, להתמזג איתו פיזית, תוך כדי הקושי, תוך כדי תנועה. האתגר לא פשוט בספורט-הגבהים הזה, משום שיש נקודות שאסור לעצור בהן, בגלל קור ויובש קטלניים שממש מסוכנים לגוף, ושבגללם חייבים לשמור על רציפות-תנועה. תארו לעצמכם אתם בגובה של 2500 מטר על שטחה הררי מורכב, רצים במעלה ההר, קור-איימים, אבל אסור לכם לנוח דקה.
מי אמר שלהרכיב ממשלה בישראל זה מסע מפרך?! הכל יחסי.
מה שכיף בטיולי הריצה מהסוג הזה, זה גם שלב הסיום של הטיול, שמהווה אתגר-שיא לגוף ולנשמה. אותה תחושת שחרור של עמידה במשימה בגאון ו'הרישיון'-לנוח, להסתובב בין המקומיים, לשבת באיזה בית-הארחה או בקתת-הרים אותנטית עם מרק חם מקומי, 'גראנד-פינאלה' של אלופים.
עלייה לצורך ירידה
חוויה נוספת ייחודית היא הריצה בירידה בסיום החלק הראשון של המסע. הרי אחרי שכובשים את ההר – ברור שגם יורדים ממנו וגם כאן זה בריצה. כמובן שיש טכניקות לריצה במעלה ההר ולריצה במורד ההר.
ריצה במורד ההר, למשל, מצריכה טכניקה של שימוש בכריות כף הרגל ומבט קדימה למרחוק, שמירה על קצב נשימה נכון ומודע, תכנון הירידה בהתאם לתנאי השטח ועדכון תוך כדי תנועה – כל אלה מסייעים לייצב את הירידה בבטחה. ריצת הרים היא דו כיוונית.
Born to run
אף אחד לא נולד לרוץ ככה (חוץ מברוס ספרינגסטין אולי) לעוסקים בספורט ריצת-הרים יש, כמובן, היסטוריה של הכשרה מתאימה: עבודה על כושר גופני באופן קבוע ומותאם, תזונה נכונה, מעקב על המצב הבריאותי, יציאה לסדנאות-אימון בשטח, עבודה נכונה מבחינת אחיזת-ידיים בתנאי שטח, יציבת רגליים, ועוד.
ישנו גם כל הנושא של ציוד מקצועי אישי לתקופות האימונים ולמסעות עצמם: יש מקלות הליכה/מקלות ריצה, אפודים מיוחדים, נעליים מקצועיות/מיוחדות, ביגוד טרמי מתאים, מעילים, כפפות, ציוד נלווה, וכך הלאה.
אימונים בריצת שטח של לפני המסעות הגדולים נערכים במסגרת קבוצות ובתי ספר בתחום, לרוב באזורים כמו: חולות קיסריה, הר חורשן, 'שבילים מסומנים' ברחבי הארץ, ריצה בשטח סלעי, וכו'.
אם פתחנו לכם את התיאבון לרוץ הכי גבוה – תתחילו לברר קבוצות פעילות בענף ואולי להתארח להתרשמות באחד המפגשים שלהן.
להרים, היכון, רוץ!
